"אנשים בצבא", נזכר אחד מחבריו של משה אהרוני, "נחלקים לשניים. אלה שהיו נהגים של משה ואלה שלא". כמעט כך התקבל הרושם אצל אלה שהיו מלווים אותו בשבילי האוניברסיטה בעת שפגשו את עשרות המכרים והידידים של משה מהשרות הצבאי.
הוא היה במוקד חברתו: "חברים התלקטו מסביבו, כי היה להם נוח ונעים איתו", מסביר אחד מחבריו, "והיו כאלה רבים".
אי אפשר למצוא חוט שני המציין את כל ידידיו של משה. רבים ושונים התקשרו אליו, והיו מבאי ביתו. היו שאהב בהם את טוב הלב באחרים המכנה המשותף היה לימודים באוניברסיטה ועם אחרים- זמן השירות הצבאי.
כשנפל - הנידו ראש גם מוכרים ומלצרים במסעדות ירושלמיות, רוכלים ועוד רבים אחרים אליהם התקשר, בחייו הקצרים.
זהו סיפורו של אדם שהכל אהבו אותו והוא את כולם. רובם קראו לו ג'ינג'י חוץ מהוריו ומאמנון שפירא חברו שקראו - משה.
"משה נולד בחו"ל", מספר אחד מחבריו. "והיה חשוב לו מאוד עד כמה הוא ישראלי. הוא התפעל מאוד מההורים המדברים עברית. ואנשים החושבים כצברים. ביטוי לרצון שלו להיות ישראלי נתן על ידי שינוי שמו לשם ישראלי - אהרוני".
משה שוחח בעבר על רצונו זה בהרבה מפגישותיו עם החברים בכלל, היו נושאים רבים שמשה היה משוחח עליהם עם החברים, מגיב ומתווכח. הוא היה כואב את בעיותיהן הסוציאליות של שכבות בחברה, משתתף בהפגנות פוליטיות, מתלהב מהמדעים המדויקים (מתמטיקה ופיזיקה) ומגלה עניין בהיסטוריה.
אך על עצמו מעט דיבר. "הוא לא אפשר לחדור לתוך ך עצמו", מספר אחד מחבריו. "היה לו דמיון לא רגיל ללמוד מתמטיקה עם דמיון כמו שלו זה דבר לא רגיל. ג'ינג'י אהב מאוד תחומים לא נחקרים מהם גולשים לתחומים חצי פילוסופיים. הוא אהב את הדברים הפנטסטיים במדעים מדויקים".
"ג'ינג'י לא אהב ללמוד מבחנים", מספק יוסי. "משה אמר שהוא מחכה לשלב הזה שבו לא יצטרך לשנן דברים".
פעמים היה מוכיח בעיות בלי כל חומר רקע. במקום לקרוא את החומר הכתוב, היה מסתבך, יושב ופותר. וכשהיה מגיע לשיעור היה מגלה שלמעשה חישב בביתו את כל מה שהוכיח המרצה בשיעור הקודם.
בצד תכונות אלו בלטה בו העצמאות בלימודיו. הרעננות שבתפיסת נושאי הלימוד.
"הייתה במשה נקודה נוספת, בולטת. הרגישות. אני זוכר, כשנכנס בפעם הראשונה לחדר", מספר חברו למגורים, "הוא שאל אם אפשר לעשן. הסתכלתי עליו בתימהון הוא היה גברתן וממבט ראשון נראה כמצפצף על הכל. על סמך מראהו אפשר היה להסיק את כל המסקנות הידועות לגבי אדם עם שיער פרוע. אך הוא היה אחר - רגיש ומבין".
כך למשל, הוא היה רגיש לגבי היחס שלנו לערבים ואף הגיב בהתאם באירועים רבים. "דיברתי איתו פעם על סריה של בולים שנראתה לי יפה ולמחרת מצאתי אותה במגירה. הוא קנה אותה עבורי..." מוסיף אחר.
משה היה משוחרר ממוסכמות ולפעמים אהב להדהים את חבריו אפילו בלבוש. וכשהתבלט באיזה תחום להתמחות בלימודי המאסטר שלו, בתחום מעשי דוגמת "תורת החומרים" בו אפשר "לעשות כסף", או בנושא אחר, תיאורטי יותר - אך מושך ומעניין, בחר באחרון דווקא.
כך נהג גם כששוחרר ממילואים בגלל פציעתו האחרונה בגב, בעת מלחמת ההתשה.
"אעשה שנתיים חיים", אמר, "ואחר כך אלחם כשיחזירו אותי לשירות". כעבור שנתיים בא, היכה על שולחנות ואמר: "אני יכול להיות טנקיסט".
והוא היה. עד יומו האחרון.
אומרים הוריו: "אין מילים לתאר את העצב הרב שהשאיר בנינו האוהב בליבנו וכך נלווה אותו ולא נשכח אותו לנצח".