יונה סבג ז"ל

הפיגוע במעלות
הפיגוע במעלות (קרוי גם אסון מעלות או טבח מעלות) היה אירוע טרור פלסטיני שהתרחש במעלות ב-15 במאי 1974 (כ"ג באייר תשל"ד). בתחילת האירוע נרצחה על ידי מחבלים נוסעת ברכב מסחרי, סמוך למושב צוריאל, לאחר מכן נרצחו שלושה מתושבי המקום, ובהמשכו הוא הפך לפיגוע מיקוח שבו נלכדו כבני ערובה תלמידים מצפת אשר לנו במעלות. במהלך ניסיון החילוץ נרצחו 22 מבני הערובה ועוד קודם לכן נהרג חייל צה"ל מירי של המחבלים. שלושת המחבלים נהרגו מאש כוחות צה"ל. 68 אזרחים וחיילים נפצעו.
פעולת המחבלים הפכה לאחד האירועים הטראומטיים בתולדות המדינה. במיוחד נחרת בזיכרון תצלום שבו נראה אדם הנושא בזרועותיו את אחותו הפצועה. פעולת טרור זו, שנערכה בסמוך לפיגועים נוספים שבוצעו באותה עת, נחשבת לזרז שגרם להקמתם של המשמר האזרחי והימ"מ.

חדירת המחבלים
בלילה שבין ראשון לשני, 12 ל-13 במאי 1974 חדרה חולייה ובה שלושה מחבלים, חברי ארגון "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" לישראל מלבנון באזור זרעית. בגבול לא הייתה גדר מערכת, והחדירה התבצעה ללא קושי. החדירה זוהתה על ידי סיור של משמר הגבול במהלך יום שני והוכרזה כוננות, אך המחבלים לא נמצאו.
ביום שלישי בלילה נעו המחבלים לכיוון מעלות על כביש 89, ליד המושב צוריאל (ממזרח למעלות) שם ארבו לרכב. בסביבות 11:00 בלילה הם פתחו באש על רכב שהסיע פועלות מקריית אתא לפסוטה, הרגו אחת מהן ופצעו אחרות. נהג הרכב, שנפצע גם הוא, המשיך בנסיעה לעבר מושב אלקוש, שם דיווח על הירי. קב"ט היישוב, מוסא אבו עיון, התקשר למשטרת ישראל בנקודה בסאסא. ההודעה הועברה גם לצה"ל, והחלו סריקות אחר המחבלים, ללא הצלחה.
ביום רביעי לפנות בוקר הגיעה חוליית המחבלים לפאתי מעלות. בשעה 3:30 דפקו חברי החוליה על דלת אחד הבתים בפאתי העיירה. הם נכנסו לדירת משפחת כהן[5] בתואנה שהם שוטרים המחפשים מחבלים, ואז רצחו את בני הזוג, יוסף (ז'וז'ו) ופורטונה שהייתה בהיריון, וכן את בנם בן ה-4 משה ופצעו את בתם בת חמש. ילד נוסף, בן שנה וחצי, הוחבא על ידי אמו בעת כניסת המחבלים, וניצל. לאחר הרצח יצאו המחבלים מן הדירה. הם פגשו פועל ניקיון בשם יעקב קדוש ותחקרו אותו לגבי מיקומם ולגבי הדרך לבית הספר הקרוב, ולאחר מכן ירו בו ופצעו אותו. המחבלים תכננו לארוב לתלמידים שיבואו בבוקר ללימודים, אולם בהגיעם לבית הספר, בית ספר "נתיב מאיר", גילו בה קבוצת תלמידים מצפת, שיצאו ביום שלישי בבוקר לטיול במסגרת פעילות הגדנ"ע. משתתפי הטיול מנו 102 תלמידים ותלמידות, מכיתות ט' - י"א, של בית הספר התיכון הממלכתי דתי בצפת[6] וליוו אותם כ-10 מורים. מובילי הטיול ביקשו וקיבלו אישור לקיים את הטיול כמתוכנן, למרות הכוננות. עם סיום יום הטיול הראשון הגיעו התלמידים לבית הספר "נתיב מאיר" במעלות, בו תכננו ללון בלילה.

חטיפת התלמידים
המחבלים הגיעו אל בית הספר "נתיב מאיר". ליד הכניסה לבית הספר חנתה מכונית של אחד המורים, ובה היה הנשק של מלווי הטיול. על פי נוהלי האבטחה באותם ימים אסור היה להכניס את הנשק למקום הלינה עצמו. המחבלים העירו את המורה שישן ברכב ודרשו ממנו לפתוח את המבנה. הם נכנסו לבסוף בשעה 4:00 לפנות בוקר לאחר שאחד המורים שהיו בתוך המבנה פתח את הדלת.
המחבלים העירו את התלמידים והתלמידות, שישנו בשתי קומות, וריכזו את כולם במסדרון הקומה הראשונה.
כמה מן התלמידים והמורים הצליחו לקפוץ מהחלון ולהימלט, עד שהמחבלים גילו את הבריחה. הם ירו על הבורחים וריכזו את התלמידים באחת הכיתות. כעת היו בידיהם 85 תלמידים ותלמידות, שתי חובשות ושני מורים. הם הניחו מטעני חבלה ורימון בכיתה.
המחבלים שחררו את אחד התלמידים ועמו שלחו את דרישותיהם: שחרור 20 מחבריהם הכלואים בישראל, ואיימו להרוג את בני הערובה. מועד פקיעת האולטימטום נקבע לשעה 18:00 באותו יום. בשעה 5:30 לפנות בוקר שחררו המחבלים את אחת החובשות, נרקיס שטרן שמה, עם מסמכים נוספים. המחבלים דרשו את מעורבותם של שגרירי צרפת ורומניה בישראל, שיתווכו בשחרור המחבלים.
מוקדם בבוקר כבר הגיעו למעלות כוחות צבא ראשונים. שר הביטחון, משה דיין, הגיע כבר ב-7:00 בבוקר, ועל פי הנחייתו הגיעה למקום כבר באותן שעות סיירת מטכ"ל, בפיקוד סגן-אלוף גיורא זורע. דיין לא התכוון לקבל את דרישות המחבלים, והנחה להתיש אותם במשא ומתן ממושך, כפי שנעשה בהצלחה בעת חטיפת מטוס סבנה, כשנתיים לפני כן. המחבלים ניסו מצידם להפעיל לחץ פסיכולוגי על ידי ירי באוויר ולתוך חדרי מדרגות ריקים, בעוד תלמידים עומדים בחלון.
בישיבה בשעה 11:45 החליטה הממשלה, בראשות גולדה מאיר, על קבלת דרישות המחבלים. אלו האחרונים הבינו שמטרת המשא ומתן היא להתיש אותם, וזכרו את הלקח מפרשת סבנה. הם דרשו להשמיע את החלטת הממשלה ברדיו, ועל פי הוראת ראש הממשלה שודרה ההחלטה בחדשות השעה 14:00, והתקבלה בשמחה על ידי המחבלים ובני הערובה. ואולם, למרות ההחלטה לא נעשה שום צעד מעשי לקראת מימושה. משה דיין לחץ לביצוע פעולה צבאית עוד מהבוקר, אך הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור, התנגד ותמך בהמשך המשא ומתן.
במקביל, הקיפו כוחות צבא את הבניין, וצלפים התמקמו בעמדות שמהן היו יכולים לירות על המחבלים. כוחות של סיירת מטכ"ל נערכו לביצוע הפריצה לבניין. המחבלים הבחינו בהיערכות ואף ירו מדי פעם על החיילים, ירי שממנו נהרג חייל אחד. המחבלים ירו גם על הצלפים בעמדות סביב המבנה.
במהלך היום המשיך הוויכוח בין שר הביטחון לרמטכ"ל על אפשרות ומועד הפעולה, כאשר דיין לוחץ על ביצוע הפעולה וגור מבקש להמשיך את המשא ומתן. דיין טען שהאיחור גורלי, שכן הזדמנויות טובות לביצוע הפריצה מוחמצות. בשעה 16:15 החליטה הממשלה להסמיך את דיין וגור לבצע את הפריצה; המתנגד היחיד מול 14 תומכים היה השר יוסף בורג, מן המפד"ל. גור הורה שוב על עצירת הפעולה בשעה 16:33, בשל דיווח מוטעה על התקדמות במשא ומתן. לבסוף, ניתן האישור לפעולה בשעה 17:15.

פעולת ההשתלטות והטבח בבני הערובה
האישור לפעולה ניתן על ידי הרמטכ"ל לאלוף פיקוד הצפון, רפאל איתן, וזה הורה לגיורא זורע, מפקד סיירת מטכ"ל, להתחיל בפעולה. בין הלוחמים והמפקדים בכוח הסיירת נמנו עמירם לוין, עוזי דיין, צביקה לבנה ומוקי בצר. בשעה 17:25 ירה צלף אל אחד המחבלים, אך החטיא ופצע אותו קלות בלבד במקום להרוג אותו. הפקודה להתחיל את הפריצה לא הייתה ברורה לגמרי, והלוחמים הופתעו מן היריה, למרות הדריכות והכוננות. החוליות השונות הסתערו לתוך הבניין; כמה לוחמים נפצעו מירי של המחבל שעמד בראש גרם המדרגות. לוחם אחר השליך רימון זרחן אל המחבל, ללא הוראות לעשות כך. העשן הרב שיצר הרימון מיסך את חדר המדרגות ואת הפנייה לקומה הראשונה, בה הוחזקו בני הערובה. העשן בלבל את הלוחמים; במקום להסתער אל הכיתה בה הוחזקו התלמידים טעה מפקד החוליה, עמירם לוין, ועלה קומה נוספת.
המחבלים הבינו מיד את המתרחש, ואחד מהם פתח בירי ובהשלכת רימונים על התלמידים שהיו מרוכזים בכיתה. התלמידים החלו לקפוץ החוצה דרך החלונות, כשהם פצועים. הכוח שעלה לקומה השנייה הבין את טעותו, ותוך 20 עד 50 שניות הגיע לכיתה, שם הרגו לוחמי החוליה בפיקוד צביקה ליבנה את המחבלים
במהלך הפריצה לבניין נהרגו 21 תלמידים מתוכם 17 תלמידות ו־4 תלמידים. מספרן הרב של התלמידות שנהרגו נבע מסדר הישיבה בתוך הכיתה: התלמידות ישבו במרכז והתלמידים סביב הקירות, וכך היו קרובות יותר למחבל שירה. תלמידה נוספת מתה מפצעיה 10 ימים לאחר מכן. בין התלמידים שנרצחו היו גם אח ואחות. ייתכן שכמה מן ההרוגים היו מאש צה"ל, אך הדבר מעולם לא נבדק ביסודיות כאמור, עוד קודם לכן רצחו המחבלים ארבעה אזרחים וחייל אחד, ולכן סיכום הנרצחים הישראלים בפיגוע היה 27 בני אדם.
בנוסף להרוגים, נפצעו 68 אזרחים וחיילים. אוריאל חפץ, אזרח שסייע בחילוץ ונפצע, זכה בצל"ש

לאחר הפיגוע
לאחר הפיגוע ביצעה סיירת גולני, בפיקוד מודי בן ש"ך, פשיטה מוסקת בכפר מג'דל זון בלבנון, שבמהלכה שבו את האדם שמביתו יצאו המחבלים לביצוע הפיגוע.
הפעולה במעלות נחשבת לאחד הכישלונות הגדולים של סיירת מטכ"ל. צה"ל בכלל, וסיירת מטכ"ל בפרט, השקיעו מאמץ רב בלימוד הכשלים בפעולה והלקחים העולים מהם. חלק מן הכשלים מוסברים בכך שלא הייתה תרגולת ברורה להתמודדות עם מצבים כאלה. מעבר לכך, הוחמצו אפשרויות לפריצה בשלב מוקדם יותר, שבה היו סיכויים טובים יותר להצלחה. נושא שחרור בני ערובה נלמד ארוכות, וגובשו נהלים ותרגולות רבים לפעולה מעין זו.
מעבר לגיבוש נהלים בתוך צה"ל, הוחלט על הקמת יחידה מיוחדת במשטרת ישראל לפעולה במצב של בני ערובה - הימ"מ. למרות התמחותה בפעולה מסוג זה, הופעלה היחידה לראשונה בפעולת חילוץ בני ערובה באירוע אוטובוס האמהות רק ב-7 במרץ 1988, 14 שנים מאוחר יותר. באותה תקופה הוקם גם המשמר האזרחי, שנועד לתת לאזרחים כלים והכשרה כדי שיוכלו לסייע בביטחון הפנים. כלקח מהפיגוע הושקע מאמץ רב בחסימת גבול הצפון, אם כי גם מאוחר יותר אירעו חדירות מגבול זה.
בעקבות היוודע דבר הפיגוע מעבר למסך הברזל ב-17 במאי 1974 התקיימה הפגנה של כ-50 יהודים אזרחי ברית המועצות (בהם נתן שרנסקי ואלכסנדר לונץ) מול שגרירות לבנון במדינה. 27 מהם נעצרו. כמאה מסורבי עלייה חתמו על מכתבי מחאה נגד הפיגוע שנשלחו למנהיג ברית המועצות ברז'נייב ולמזכ"ל האו"ם.
בעקבות הפיגוע הוקמה ישיבת ההסדר בעיר, מתוך רצון לחזק את תושביה ולפעול במקום בנושאים חברתיים במקביל ללימוד תורה.
ביקורת רבה נמתחה על המורים שנמלטו מן הבניין בתחילת האירוע והותירו את התלמידים לבדם בבניין. בסופו של דבר לא ננקטו כלפיהם צעדים משמעתיים.
בעקבות האירוע הוקם אגף הביטחון במשרד החינוך, שהחל להציב גם בימי שיגרה שמירה על בתי הספר וקבע מערכת של נהלים וכללים לאישור ולתיאום טיולים במערכת החינוך.
על שמם של הקרבנות נקראו 'שדרת ק"ם' (קדושי מעלות) ברמת גן, ורחוב כ״ב ילדי מעלות בצפת.