יונה סבג ז"ל

בבוקרו של הרביעי בשבת, כ"ג באייר תשל"ד, 15 במאי 1974, נחרדה צפת לשמע מהדורת החדשות של השעה 6 בבוקר. היתה זו הודעה מאיימת מעוררת חששות כבדים: "חולית מחבלים השתלטה על בנין ביה"ס הממלכתי-דתי נתיב מאיר במעלות - בו לנו הלילה כ-105 תלמידים ומורים מביה"ס התיכון הדתי העיוני-מקצועי מצפת, שהיו במסע גדנ"ע בגליל המערבי. המחבלים תובעים לשחרר מחבלים הכלואים בישראל, כתנאי לשחרור בני הערובה שבידיהם".

שלושת המחבלים, שחדרו מלבנון בראשיתו של אותו שבוע מר ונמהר, כשברשותם מטעני חבלה זורעי מוות והרס, שוטטו יומיים בערוצי הוואדיות ובין הצמחיה הסבוכה, שבאזור הגליל המערבי. ביום שני בשעה 10 בערב, הם החלו לפעול: שלושתם ניצבו בשולי הכביש שבין מושב צוריאל למושב אלקוש והמתינו שם לרכב כלשהו שיחלוף בכביש, בשעה 11 לערך הצליחו לפגוע בטנדר ולהרוג אחת מנוסעיו.

משם פנו המרצחים לעבר העיירה הסמוכה - מעלות. לפנות בוקר הגיעו לישוב השלו, פרצו לדירת מגורים בבנין 134 ברחוב הראשי של העיירה - וקטלו מאש רוביהם 3 מבני משפחת כהן.
רצח שלושת האזרחים השלווים לא סיפק את תאוות-הדם שפיעפעה בלב המרצחים. מהבית שברחוב הראשי המשיכו המרצחים לעבר בניין ביה"ס הממלכתי דתי שבצפון מזרח העיירה.

אותה עת לנו בבניין ביה"ס 103 מתלמידי ביה"ס הצפתי ו-10 מבוגרים שליוו את הילדים. כל התלמידים היו שקועים בתרדמה עמוקה - לאחר שבילו את היום הקודם במסע רגלי בנתיבי הגליל המערבי, בעוד שאת שעות החשיכה הקדישו לעריכת "ערב הווי" עליז ורווי צהלת נעורים.

סמוך לשעה 4 לפנות בוקר הגיעו המרצחים אל המשאית שחנתה בכביש אשר בקצה השביל המוליך אל בניין ביה"ס. במשאית נמצא אותה עת אחד המורים שליוו את הטיול והם פקדו עליו, באיומי נשק, לבוא עמם לכיוון ביה"ס. בפתח הבניין, שהיה נעול, צוו עליו לקרוא למורים שבתוכו ולבקשם לפתוח את שערי המוסד.

למן אותו רגע החלה הדראמה עוצרת הנשימה, שנתמשכה עד לשעה 5.25 לפנות ערב באותו יום ושנסתיימה בטראגדיה איומה - נפילתם של 22 תלמידים ז"ל, ופציעתם של כ-60 אחרים.

בעוד המרצחים, נושאי נשק שלוף, מארגנים את התלמידים המנומנמים לשם עשייתם בני ערובה בידיהם, תפסו את חומרת המצב כמה תלמידים שהחליטו לשים נפשם בכפם ולהימלט מן הבניין - בקפיצה מחלונות הקונה השניה. תלמידים הצליחו להמלט מבעדי החלונות ועמם נמלטו ששה מן המבוגרים מלווי-התלמידים: שני מורים, מדריך הגדנ"ע, שני חיילים שנלוו למסע בעת חופשתם ונהג המשאית שהסיע את התלמידים. בבנין המוחזק בידי המחבלים נותרו 84 תלמידים וארבעה מבוגרים.
בינתיים החלו המחבלים לרכז במסדרון הקומה השניה של הבנין את כל התלמידים. משרוכזו כולם במסדרון הוציא אחד המרצחים מכליו מעטפה חומה וביקש כי אחד מן הנוכחים יתנדב לצאת עמה אל מחוץ לבניין ולהגישה לידי נציג של שלטונות הבטחון. התלמידים הצביעו על אחת מבין שתי האחיות שנלוו למסע - וזו נטלה את המעטפה ויצאה עמה החוצה. במעטפה שנמסרה לידי אחד מאנשי כוחות הבטחון-צה"ל, משמר הגבול והמשטרה - שכיתרו את הבניין, נמצאו מספר פתקים ובאחד מהם נאמר כי המחבלים יהיו מוכנים לשחרר את בני הערובה שבידיהם אם תיענה תביעתם לשחרר מן הכלא בישראל 20 מחבלים.
בתוך הבניין רבתה המבוכה בקרב התלמידים. המחבלים נהגו כלפיהם קשיחות ועדינות חליפות.
לעתים הבטיחו המרצחים כי לא יגעו לרעה בתלמידים ולעיתים איימו כי יפוצצו את הבניין בהגיע השעה 6 בערב. בלבם של התלמידים שימשו בערבוביה חרדה ותקווה, יאוש ותוחלת.
מאז כיתרו כוחות הבטחון את הבניין, נוהל דו-שיח בין שני הצדדים בקשר לשחרור הילדים תמורת שחרור בני הערובה. בפניתם אל אנשי כוחות הבטחון חזרו המחבלים על תביעתם וזו הובאה לידיעת הממשלה אשר התכנסה, בשעות הבוקר, לישיבה מיוחדת בירושלים. בתום הישיבה בשעה 12, הוחלט לפתוח במו"מ עם המחבלים במעלות בדבר החלפת בני ערובה במחבלים הכלואים בארץ - ולדברי סוכנויות ידיעות זרות אף הוחלט להענות לתביעת המחבלים לשחרר 20 מחבלים תמורת בני הערובה.
בעוד ישיבת הממשלה נמשכת, משחררים המחבלים שניים מהתלמידים - נער ונערה המתאוננים על מיחושים שונים. בידיהם מפקידים המרצחים מעטפה נוספת - ובה שוב סדרת תביעות המופנית אל השלטונות.
השעות נוקפות - ועדיין מקווים הכל כי הפרשה האומללה תסתיים בכי-טוב.
אלא שהשיחות הקולניות עם המרצחים, שהתבצרו בבניין ביה"ס יחד עם בני הערובה מצמצמות את התקווה לסיום מוצלח קל הפרשה. המרצחים מקשיחים את עמדתם ומודיעים כי לא יתירו לאיש להתקרב לבניין זולת שגריר רומניה או צרפת. גם להם - הוסיפו המחבלים - לא תינתן אפשרות להתקרב לבניין, מבלי שישמיעו את מילת הצופן שיקבלו ממפקדת המחבלים בבירות.
להלן פרטי השיחות שהתנהלו באמצעות רמקול בין נציג מטעם צה"ל לבין המרצחים.
שעה 15.55:
המחבלים: אנו צריכים לשמוע הודעה על הגעת חברינו לדמשק לפני שנשחרר את הילדים. אנו קשורים לדברי המפקדה ולפקודותיה. המועד האחרון הוא שעה 18.00. לא נוכל לשנות את הוראות המפקדה שלנו. אין ביכולתנו לדחות את המועד. בשעה שש אנו נתיר את כל רצועות הגוף ונפעיל בו-זמנית את המוקשים שמסביב לבנין.
שעה 16.15:
דובר מטעם צה"ל: אנו עושים כל הסידורים שחבריכם יועברו לדמשק ויגיעו לפני שש. אין אנו בטוחים שנצליח לעמוד בלוח הזמנים ונודיע לכם על כל התפתחות אצלינו. נודיע לכם ברגע שנשמע מהשגריר הרומני. אולי יש בידיו פרטים או אינפורמציה מן המפקדה שלכם.
אתם מתבקשים להיות סובלנים. אל תעשו מעשים נמהרים. שכן הפרשה תסתיים על הצד הטוב, בעזרת האל. אנו מצידנו נעשה את כל הדרוש שחבריכם יגיעו לדמשק במהירות האפשרית.
תשובת המחבלים: לא נוכל לשנות את הוראת המפקדה. עליכם לשחרר את חברינו העשרים כפי שהודעתם, לפני השעה 18.00. רק כך נוכל אנו לשחרר את בני הערובה כאן ואח"כ נגיע גם אנו עד השעה 18.00 לדמשק. תעשו הכל כדי לשלוח את חברינו לפני שעה 18.00. הילדים שעמנו כאן רואים את ההכנות שלנו ואת חומר הנפץ. תפעלו אם אתם רוצים להציל אותם. אנו הודענו לתלמידים ולתלמידות שאם ישחררו את 20 חברינו אנו נשחרר אותם. הם מבקשים שתעשו משהו. הפקודות הן פקודות. לא נוכל לשחק בהן. בשעה 18.00 יהיה הסוף.
שעה 16.18:
המחבלים: השעה כעת היא 16.18. אנחנו אומרים שעה 18.00 לפי שעון פלשטין. כשיגיע השגריר ימסור לנו את מילת הצופן. אנו מחכים רק עד שעה 18.00. אם יבואו לכאן נדרוש אותם לבוא אחד אחד. יתנו לנו את מילת הצופן ואת ההודעה ממפקדינו.
דובר מטעם צה"ל:
שעה 16.30: שלטונות סוריה הסכימו לכך שמטוס של האו"ם יביא את האסירים בטיסה ישירה מלוד דמשק. כמו כן הודיעו לנו האו"ם שהמטוס יהיה מוכן בעוד שעה בערך. אנו מקווים שכעבור שעה וחצי נוספות יהיו חבריכם כבר בדמשק. שגריר רומניה מקיים קשר עם המפקדה שלכם כדי שתקבלו רשות להאריך את זמן האולטימטום, ולכן גם יאחר להגיע. האם אתם יכולים להתקשר למפקדה שלכם ולקבל הוראות כאלו במישרין? כמו כן הודיעונו מה הצעדים שאתם רוצים שנעשה עם בואו של שגריר.
המחבלים: השעה 18.00 היא המועד האחרון ולא צריך הרבה לדבר בשעה זו תיגמר הפעולה לפי הוראות המפקדה שלנו. תשקלו את הדבר לשחרר 20 חברים או לפוצץ בית-ספר שלם על 85 ילדים.
שעה 16.34:
בתשובה להודעה חוזרת של דובר מטעם צה"ל כי שלטונות סוריה הסכימו....
המחבלים: שמענו את הדובר טוב מאוד, אם יגיע השגריר הרומני אחרי השעה 18.00 הכל יהיה כבר גמור. אין צורך שהוא יבוא אחר כך הכל יגמר.
שמעת??
שעה 16.46:
המחבלים: הארכת המועד בלתי-אפשרית לא מצידנו ולא מצד המפקדה. גם המפקדה לא רוצה אחרת. אם היתה רוצה המפקדה להאריך את מועד האולטימטום - היתה מודיעה לנו בצופן. בחדשות שלכם ברדיו הודעתם שהשגריר הצרפתי הגיע למעלות. איפה הוא? נדבר אתכם עד שעה 18.00.
שעה 17.10:
תשמעו טוב. שיבוא השגריר לכאן ויתן לנו את מילת הצופן. אם אין לו מילת הצופן שלא יתקרב.
שעה 17.15:
(לאחר שמודיעים למחבלים שלשגריר אין מילת הצופן).
המחבלים: בלי מילת הצופן, זה מעשה תרמית. השעה היא 17.15. נשארו שלושת רבעי שעה. אנו ניתן לכם להסתכל בבני הערובה איך שהם חוזים בהכנותינו.
המחבלים: רוצים שהשגריר יגיד את מילת הצופן. שעה שש מתקרבת. השעה עכשיו היא חמש ועשרים. אם נשמע שחברינו הגיעו לסוריה זה יספק אותנו. אם רוצה השגריר, שיביא לנו את מילת הצופן. לא נרשה לאיש להתקרב ללא מילת הצופן.
בשלב זה נראה כי אין מנוס מהשתלטות יחידת צה"ל על הבניין - מחשש שמא יפוצצוהו המחבלים בשעה 6 בערב, כפי שחזרו והצהירו מספר פעמים. אחת היחידות המובחרות של צה"ל נערכת לקראת ההתפרצות אל הבניין - ומקץ שש דקות, בשעה 5.26, החל הקרב.
בפרוץ הקרב מנצלים רוב התלמידים את המהומה כדי למלט נפשם מן הבניין, בקפיצה מקומתו השניה לעבר החצר. המרצחים מבחינים בהם. יורים לעברם ומשליכים מעבר לחלון רימונים נטולי נצרה. כמה מהם נפצעים - חלקם פצעים קלים - אם מאש המחבלים ומרסיסי הרימונים, ואם מחמת ההתנגשות בקרקע המוצקה שבחצר הבניין. הקרב נמשך ובמהלכו נפצעים שניים מהמחבלים אך הם מוסיפים לירות בתלמידים שנותרו בחצר ואף מגלגלים לעברם רמוני-מוות.
בשעה 5.32 משתררת דממה דקה. מעיקה. תם הקרב. הנפגעים מכדורי המרצחים ורימוניהם מפונים בזה אחר זה מן הבניין שנלכד בידי המרצחים לעבר תחנת עזרה הראשונה שהוקמה בסמוך. אחר קבלת טיפול ראשוני מוטסים הפצועים, 57 נערות ונערים, במסוקים לבתי חולים בחיפה, נהריה וצפת.
ואילו מאזן הקרבנות הוא נורא ואיום, מעורר פלצות: כ"ב נערות ונערים שפתיל חייהם נקפד בעודו באיבו בידי מרצחים פראי חיות אשר טבחו ללא רחם ושפכו לשווא דם נקיים, כ"ב תלמידים שהשיבו נשמותיהם הזכות לבוראם בנפלם חלל על קדושת ה', העם והארץ - במעלות קדושים וטהורים.

מנחם רהט